ראשי

מאמר: על לידת החלומות, השופט הפנימי, תסכולים ושער לשינוי

מאת דנית צור אלמוג

מה אם במקום לשאוף להגיע ללידה חלומית, כזו או אחרת, נקבל את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאה, ונתמקד בדרך, ובאפשרות שלנו לעשות בכל רגע את הכי טוב שאנחנו יכולות?

אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה. היא הלכה אז באמונה מלאה שהגוף שלה יודע ללדת, שכולן יולדות ולא צריך לעשות כל כך הרבה הכנות. היא מתרגלת יוגה הפעם, קוראת, היא יודעת מה שלא ידעה אז. והפעם זה לא יהיה קיסרי.

זה מה שחשוב לה. בשביל זה היא באה אליי.

הכל מכוון לתוצאה – רק שתהיה לידה ווגינאלית הפעם

אני מבקשת שתספר לי על הלידה הקודמת. היו ירידות דופק בזמן הלחיצות. הרופאים נלחצו והעבירו אותה לניתוח. היא לא מרגישה שהיא הבינה לגמרי מה קורה. בניתוח עצמו היא היתה לבד, כי זה הפרוטוקול בבית החולים. ההתאוששות לא היתה נוראית, אבל היא כל כך כועסת על השעות שעברו עד שפגשה את הבת שלה. מזל שההנקה לא נפגעה.

אני יכולה כל כך להזדהות. יכולה כל כך להבין את הטראומה. להיתפס בסיפור שלה. לעשות איתה הכנה ללידה שכולה מכוונת תוצאה – רק שתהיה לידה ווגינאלית.

אני יכולה לאסוף איתה יחד עוד כלים, לייעץ לה לקחת דולה, לבחור בית חולים שתומך יותר בלידה ווגינאלית אחרי קיסרי, לחזק אותה באמונה שלה על יכולתה ללדת…

הכל הכל מכוון לתוצאה – רק שתהיה לידה ווגינאלית.

אמהות ודולות רוצות לידה מהחלומות

אבל אני יודעת כבר שטראומה אינה קשורה בקשר ישיר ל'תוצאה'. יש אמהות שחוו לידה ארוכה ומסובכת ויצאו ממנה בטראומה, אמהות שחוו לידה נפלאה על הנייר ויצאו ממנה בטראומה, אמהות שהתמודדו עם לידה מלאת אתגרים, ויצאו ממנה מחוזקות… אמהות שגם וגם וגם….

אני רוצה לעזור לה להתכונן ללידה הבאה שלה, וזה מבחינתי, בגישה של ׳ללדת מבפנים׳, לגלות את הכוחות הפנימיים שלה להתמודד עם כל התפתחות בלידה. תהיה אשר תהיה.

אמהות רוצות לידה מן החלומות. דולות רוצות שלאמהות תהיה לידה מן החלומות, רוצות להציל אמהות מלידות טראומטיות. לפעמים חלומות מתגשמים, וזו מתנה נפלאה. איזה אושר כשהמזל מאיר כך פנים.

וכן, אפשר לסייע למזל, אפשר להתכונן יותר, לקבל ייעוץ, לבחור מלווים מתאימים בשבילך, לקרוא, לתרגל, לשנן משפטים מחזקים, ואז, לפעמים, חלומות מתגשמים.

ולפעמים לא. ולפעמים חלקית.

ולפעמים דווקא מההתמודדות עם התפתחויות בלתי רצויות בלידה, אימהות מגלות כל כך הרבה עוצמה וכוחות.

האם אנחנו יודעות באמת ממה הטראומה בלידה ?

כשהאמא שבאה אלי מספרת שהיא בטראומה מהקיסרי שעברה, האם אני באמת יודעת ממה הטראומה? האם היא בעצמה יודעת בדיוק ממה הטראומה? כיוון שגם אני, כמוה, שבויה בהשקפה ש'קיסרי' היא התפתחות טראומטית בלידה (למי שלא בחרה בו מרצונה), אני מניחה שאני יודעת מה הטראומה שלה. ואולי לא?

לכל אמא שילדה בלידה קיסרית עשויה להיות תשובה אחרת לשאלה (שנשמעה לי בהתחלה הזויה):

במה הקיסרי היה טראומטי בשבילך?

"הרגשתי שהגוף שלי בגד בי…"

"הרגשתי כל כך בודדה… שאף אחד לא מבין אותי…."

"הרגשתי שאני לא אמא טובה. כבר במבחן הראשון נכשלתי…"

"הרגשתי שאני מאכזבת את בן הזוג שלי, את עצמי…"

"הרגשתי שאני לא אשה 'אמיתית', שיש בי מין נכות…"

כן, אלוהים אדירים, שופטים פנימיים מסוגלים להגיד דברים כל כך אכזריים.

אמהות לא רוצות שוב קיסרי (או כל התפתחות אחרת שאינה רצויה בשבילן – זירוז, ואקום, אפידורל…) לא בגלל הדבר לכשעצמו, אלא בגלל מה שהן מרגישות שזה אומר עליהן.

בגלל זה אמא אחת יולדת בניתוח קיסרי ואומרת לעצמה: "שוב נכשלתי", ואמא אחרת יולדת בלידה קיסרית ואומרת לעצמה: "גם בסיטואציה קשה, הרגשתי שאני שם לקבל את פניה של התינוקת שלי".

מהי הצלחה בלידה ?

לכל התנועה המבורכת של העצמת נשים סביב לידה, התנועה שבזכותה יותר ויותר מקשיבים היום לרצונות של אימהות בלידה, שבזכותה יש חדרים ללידה טבעית ביותר ויותר בתי חולים, שבזכותה נמנעות הרבה התערבויות… יש גם צד שני.

אם ההצלחה שלי היא ללדת בצורה x ולא y, בשום פנים ואופן לא y, אז אם זה לא הולך – מה השופט הפנימי שלי יגיד עלי?

כל נסיונות ההעצמה האלו, הם לפעמים חרב פיפיות. הקווים הישרים והחד-משמעיים, שנמתחים בין דרך פעולה לבין התוצאה שלה, רק מגבירים לפעמים את חוויית הטראומה.

ומה אם נספר סיפור אחר?

במקום לשאוף להגיע ללידה חלומית, כזו או אחרת, נקבל את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאה, ונתמקד בדרך, ובאפשרות שלנו לעשות בכל רגע את הכי טוב שאנחנו יכולות? נפתח את הראש ואת הלב לאפשרויות שהמסע יביא לנו, אלו שאנחנו יכולות לדמיין ואלו שהן מחוץ לגבולות הדמיון…?

רמת התסכול יורדת פלאים, כשמפסיקים לצפות ללידה כזאת או אחרת

אז אם נחזור רגע להתחלה:

אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה.

אחרי שהקשבתי היטב לסיפור הלידה שלה ומה יש לשופט הפנימי שלה לומר, אני עושה איתה תרגיל מופלא בדמיון מודרך וציור, שלמדנו בסדנת ׳ללדת מבפנים׳, שעוזר לגלות את הכוחות הפנימיים שלי, דווקא כשהדברים משתבשים (ומשמש אותי מאז, בחיים בכלל, באינספור רגעים),

ורק אז, אחרי שהאמא מסתכלת אלי ואומרת – "וואו, עכשיו אני פתאום מרגישה שאפילו אם זה יהיה קיסרי, יהיו לי את הכוחות להתמודד עם זה" רק אז אני מרגישה שהגיע הזמן לאסוף את כל הכלים, העצות, החיזוקים כדי שהיא תוכל לעשות את כל מה שביכולתה ללדת ווגינאלית. ומה שיהיה – לא תלוי רק בנו. תודה לאל.

כדולה, רמת התסכול האישית שלי ירדה פלאים, כשהפסקתי לצפות ללידה כזאת או אחרת. המטרה שלי היא לעשות את הדבר הכי טוב שאני יכולה בכל רגע, ואם הוא כבר לא אפשרי, אז את הדבר הכי טוב הבא. פתאום נפתחים כל כך הרבה שערים. כל כך הרבה אפשרויות. יורד מפלס הלחץ. הסיפור הפנימי שלי כבר אינו 'האמא חייבת להשיג לידה מסויימת, וכל מי שמפריע לה בזה הוא אוייב', אלא 'אני עוזרת לזוג לעשות בכל רגע את הכי טוב שכולנו יכולים'.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: